русский
הבונים 2 רמת גן. טלפון: 03-6121158, נייד: 050-5-261316

פסקי דין

דיני ירושה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  8622/06


בפני:  כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר

המערערים: 1. פלוני
2. פלוני
3. פלונית

נ  ג  ד
       
המשיב: עזבון המנוחה פלונית ז"ל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ברון) מיום 30.7.06 בתיקים: ת"א 3019/00; ה"פ 705/01; ת"א 1335/04. [פורסם בנבו].


תאריך הישיבה: י"ח בשבט תשס"ט (12.02.09)

בשם המערערים 2-1: עו"ד אריאל שריג; עו"ד חנה זילבר
בשם המערערת 3: עו"ד שלמה דגן; עו"ד ישראל טל
בשם המשיב: עו"ד מיכאל לויט


פסק דין


השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ברון) מיום 30.7.06 שניתן במאוחד בשלושה תיקים: ת"א 3019/00; ה"פ 705/01; ת"א 1335/04 [פורסם בנבו].

רקע

ב. עניינו של ההליך, בעלות בדירת מגורים שרכשה המנוחה פלונית ז"ל (להלן המנוחה) ביום 4.6.00 (להלן הדירה). שלושת הצדדים להליך שבפנינו - מערערים 2-1 (להלן המערערים) מערערת 3 (להלן המערערת) ועזבון המנוחה (להלן המשיב) - טוענים לבעלות בדירה. המנוחה (ילידת 1924) אלמנה ערירית, עלתה בגפה לישראל מברית המועצות לשעבר (בטעות, ככל הנראה, נאמר בפסק הדין מרומניה) בשנת 1969 ומאז התפרנסה מעבודות מזדמנות. לעת זקנתה סבלה מבעיות בריאותיות שונות, ולאורך שנים טופלה גם בשל הפרעה פסיכוטית. עיקרי הדברים יובאו להלן, כפי שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, וכדבריה "בהסתמך על הראיות המקובלות עלי כמהימנות" (עמ' 2).

ג. בשנים 1997-1996 סבלה המנוחה ממחלת הסרטן. באחד מאשפוזיה ביקרו אותה קרובת משפחה ובתה הרווקה - היא המערערת. במהלך הביקור הועלה רעיון לפיו תגור המערערת עם המנוחה. בהמשך לרעיון זה רכשה המנוחה את הדירה מכספה. עסקת הרכישה נעשתה (ביום 4.6.00) במשרדו של בא כוח המוכרים (עו"ד הופרט), שעל מנת לקיים את רצון המנוחה להבטיח דרך חזרה מהענקת הדירה, ניסח שלושה מסמכים: (1) הסכם מכר בו נרשמה המערערת כרוכשת הדירה; (2) התחייבות של המערערת שלא לבצע עסקה בדירה בכל אריכות ימיה של המנוחה, בה נקבע "ולמנוחה תהיה האופציה לבקש לבצע העברה של הדירה על שמה" - בשולי המסמך נרשם בכתב יד, כי המנוחה מעניקה למערערת זכות מגורים בדירה כל ימי חייה; (3) יפוי כוח בו הסמיכה המערערת את המנוחה לפעול בשמה בכל הנוגע לדירה - מסמך שנועד לפטור מן הצורך בהסכמת המערערת לביטול המתנה, והוכפף גם הוא לזכות המגורים. 

ד. כעבוד כחודשיים (ביום 21.8.00) פנתה המנוחה לעו"ד הופרט וביקשה להסדיר את רישום הדירה על שמה. עו"ד הופרט אמר, שישלח בעניין מכתב למערערת. אמר ועשה: "הנני לפנות ולעדכן כי פנתה למשרדי המנוחה... בדרישה לרשום את הדירה על שמה, ומלא טענות כלפי הכל. אשמח להפגש עמך בדחיפות".

ה. כעולה מפסק הדין קמא, יצאה המנוחה ממשרדו של עו"ד הופרט, "כשהיא נסערת ובוכה, בחשש שהיא איבדה את הדירה" (עמ' 3). וכך הסתובבה ברחובות בני ברק. "עוברים ושבים שניסו להרגיעה, הכניסו אותה לחנותם של המערערים" (עמ' 4) - ואלה, כנטען, התגייסו לעזרתה (כנטען לאחר שהכירוה כקבצנית והיו מסייעים לה בחינם במזון מחנותם). המערערים לקחו את המנוחה למשרדו של עו"ד מנוביץ', וביום 5.9.00 שלח האחרון לעו"ד הופרט מכתב בשם המערערת, בו נכתב כי ככל שהמנוחה נתנה מתנה כלשהי למערערת הרי שהיא "חוזרת בה מאותה מתנה". ביום 19.9.00 נערכה פגישה בין המערערים (למצער המערער 1) והמנוחה במשרדו של עו"ד שריג, בה הביעה המנוחה את רצונה להעביר את הדירה לרשות המערערים. באותו יום גם כתבה המנוחה מכתב ביידיש (בכתב אופייני לתקופה הקומוניסטית), שבו ביקשה להעביר למערערים את הדירה במתנה.

ו. במקביל התפתחו התרחשויות אחרות: ביום 21.9.00 רשמה המערערת את הדירה על שמה, וביום 3.10.00 שלחה למנוחה הודעה בדבר ביטול יפוי הכוח שנזכר מעלה.

ז. ביום 10.10.00 חתמו המערערים והמנוחה על שורת מסמכים שערך עו"ד שריג לצורך העברת הבעלות בדירה: (1) הסכם מכר ללא תמורה - בו הועברה הבעלות בדירה מהמערערת, שכמובן לא נטלה חלק בעריכת ההסכם, אך המנוחה חתמה עליו בשמה באמצעות אותו יפוי כוח שערך עו"ד הופרט - למנוחה; (2) הסכם מתנה- שנערך בלשון יידיש עמוסת שגיאות בו העבירה המנוחה את הדירה שהוחזרה לבעלותה במתנה למערערים; (3) שני יפויי כוח: עליהם חתמה המנוחה (אחד בשמה, ואחד בשם המערערת) לצורך ביצוע ההסכמים. המערערים - "כהקדמת תרופה למכה" (עמ' 6) - דאגו להסריט בוידאו את מעמד החתימה. ביום 7.11.00 רשמו המערערים הערת אזהרה לטובתם. כעבור כחודשיים (לאחר שהוגשה תביעת המערערת) הסדיר עו"ד שריג בדיקה פסיכיאטרית למנוחה - שנדרשה גם לכושרה במועד עריכת ההסכם, וקבעה כי המנוחה "מודעת למצבה ואינה ניתנת להשפעה על ידי זרים ביום הבדיקה", ואין סיבה להניח שלא היתה במצב זה גם במועד עריכת ההסכם. ייאמר כבר כאן, עיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית (מיום 6.1.01) מעלה שמדובר במסמך לקוי בחסר - שאף שמוזכרות בו פיסות מידע בדבר רקע נפשי, כגון טענה בדבר אשפוז "קומוניסטי" בבית חולים לחולי נפש ועוד אזכורי ביקורים אצל פסיכיאטרים, אין בו כל מודעות לשנים ארוכות של טיפול במרפאה לבריאות הנפש (טיפול שממצאיו נמסרו בהמשך לבית המשפט לפי בקשתו על ידי בא כוח היועץ המשפטי לממשלה), להפרעות פסיכוטיות כרוניות מהן סבלה המנוחה, ולתנאי חייה כפי שדווחו בידי גורמי הרווחה.

ההליכים בבית המשפט קמא

ח. לבית המשפט קמא הוגשו מלכתחילה שתי תביעות. תביעת המערערת (ת"א 3010/00), בה נטען, כי המנוחה לא היתה רשאית לחזור בה מהמתנה, וכי כל המסמכים שנחתמו לטובת המערערים אינם בתוקף - שכן יפוי הכוח שניתן למנוחה בוטל כבר ביום 3.10.00; תביעת המערערים יחד עם המנוחה (ה"פ 705/01) [פורסם בנבו], בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו אין למערערת זכויות בדירה. בהמשך התפרדה החבילה - והמנוחה הגישה (ביום 26.2.04) תביעה שלישית מטעמה (ת"א 1335/04) [פורסם בנבו], בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שייכות אך ורק לה. בתביעתה טענה המנוחה, כי ההתקשרות עם המערערים - בהסכם המתנה ובהגשת התביעה המשותפת - היתה תוצאה של ניצול חולשותיה והבטחות, שלא היתה למערערים כוונה לקיימן, לדאוג לה באחרית ימיה. מיד בסמוך להגשת התביעה השלישית הגישו המערערים והמערערת הסכם פשרה חתום לאישור בית המשפט - לחלוקת הזכויות בדירה ביניהם. בית המשפט דחה את הבקשה, בנימוק "שהאינטרס של המנוחה לא נשמר". יצוין, כי המשפט לא התנהל על מי מנוחות, וכפי שמתארת השופטת קמא, היו התפרצויות היסטריות מצד המנוחה כלפי כולי עלמא, ולא ננקטו הליכי בזיון בשל גילה.

פסק הדין קמא

ט. ביום 30.7.06 ניתן פסק הדין נשוא הערעור אך המנוחה נפטרה לאחר הגשת הסיכומים ובטרם ניתן פסק הדין. תביעת המערערת נדחתה. נקבע, ששני המסמכים שנחתמו במקביל לחוזה רכישת הדירה מורים שהמנוחה לא התכוונה להעניק למערערת את הבעלות בדירה עד לאחר פטירתה - ומכאן שמדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן" שאינה תקפה אלא אם נעשתה בצוואה (לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965). עוד נקבע, כי משבטלה עסקת היסוד בטל עמה גם יפוי הכוח שניתן לביצועה (ע"א 2555/98 אברג'ל נ' עזבון המנוח בן יאיר, פ"ד נג(5) 673). לבסוף נקבע, כי בשלב בו חזרה בה המנוחה מהמתנה (21.8.00) טרם הסתיימה העברת הדירה ברישום - ולפיכך רואים אותה כהתחייבות לתת מתנה ממנה ניתן לחזור בתנאים הקבועים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968.

י. אשר לתביעת המערערים, נקבע כי הסכם המתנה במסגרתו העבירה להם המנוחה את הדירה נגוע בעושק - ומכאן זכותה של המנוחה לטעון לבטלותו. נקבע, כי המנוחה נתנה את הדירה למערערים כשהיתה מצויה במצוקה, כי המערערים היו מודעים למצוקה זו, וכי "פעלו בחוסר תום לב ובמהירות לניצול מצוקתה... שכן המנוחה העניקה למערערים ללא תמורה נכס שבו השקיעה את עיקר חסכונותיה שצברה במשך שנים רבות" (עמ' 10). משנדחו תביעותיהם של המערערים ושל המערערת, התקבלה תביעת המנוחה - והוצהר כי היא (וכיום עזבונה) הבעלים של כל הזכויות בדירה.

טענות המערערת

י"א. ראשית, נטען באשר לרקע להענקת המתנה. נאמר, כי בין המערערת למנוחה התקיים קשר ארוך שנים, במסגרתו הביעה המנוחה לא פעם את רצונה להעביר להורי המערערת (בצוואה משנת 1972) ואחר כך למערערת עצמה (בצוואה משנת 1998) את רכושה לאחר מותה. נטען, כי שני עדים ניטרליים - מתווך דירות ועו"ד הופרט - העידו, שהמנוחה היתה מעוניינת לרכוש את הדירה בעבור המערערת. עוד נטען, כי עו"ד הופרט העיד שהחתמת המערערת על ההתחייבות שלא לבצע עסקה בדירה בימי חיי המנוחה היתה רעיון שלו ולא של המנוחה. הוזכר, כי המנוחה עצמה (בתצהיר מיום 15.1.03) טענה שהמערערת היא שחיפשה ומצאה את הדירה. ולבסוף, הוזכר כי גם במסמך ההתחייבות (בכתב יד), וגם ביפוי הכוח (בדפוס), הוכפפה זכות החזרה של המנוחה לזכות המגורים של המערערת. 

י"ב. עוד נטען, כי הקניית המתנה היתה מיידית ואין המדובר במתנה לאחר מיתה. כן נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שמדובר בהתחייבות לתת מתנה - כיון שהמנוחה העניקה למערערת את הכספים לרכישת הדירה (ולא את הדירה, שנקנתה ישירות ממוכריה בחוזה בין המוכרת למערערת) ומכאן שהמתנה הושלמה (ע"א 353/82 גיטר נ' מכנס, פ"ד לט(3) 813). ולבסוף, נטען כי אפילו היה מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה - הנה לאור הסתמכות המערערת וכספים שהוציאה לא התקיימו התנאים לחזרה ממנה.

י"ג. אשר לשימוש שעשתה המנוחה בהתחייבות שעליה חתמה המערערת וביפוי הכוח שנלווה לה - נטען כי מסמכים אלה "נוסחו ללא כוונה אמיתית לעשות בהם שימוש, ונפקותם היתה אמורה להיות פסיכולוגית בלבד" (סעיף 28 לסיכומים), וכי לא בכדי לא נחתם יפוי כוח בלתי חוזר לטובת המנוחה. נטען, כי פירוש המסמכים מתוכם, מבלי להתייחס לאומד דעת הצדדים בזמן החתימה חוטא לתכליתם. למצער, נטען כי עומדת למערערת זכות המגורים בדירה - שההתחייבות ויפוי הכח הוכפפו לה. עוד נטען, כי מצב פסיכוטי של המנוחה בזמן ביטול המתנה - כמו גם בזמן המשפט - מביא לתוצאה של בטלות הביטול. סופו של דבר, נטען כי יש להעניק את הזכויות בדירה למערערת, ולמצער גם אם ייקבע אחרת יש להצהיר על זכותה להתגורר בדירה עד סוף חייה.

טענות המערערים

י"ד. ראשית נטען, כי המערערים הכירו את המנוחה שנים עובר לאירועים נשוא ההליך. באותם שנים, כך נטען, היתה המנוחה מקבצת נדבות ברחובות בני ברק - והמערערים היו מעניקים לה מוצרי מזון מחנותם. על רקע זה, כך נטען, פנתה אליהם המנוחה לעזרה. נטען, והדברים יובאו כלשונם:

"המנוחה פנתה אל המערערים, סיפרה להם כי הינה בעלת דירה אשר נגזלה... וכי יש לנהל מאבק משפטי על מנת להוציא את הצדק לאור. המנוחה הבהירה כי היא מעוניינת להעניק להם (למערערים - א"ר) את הדירה, במתנה גמורה ללא זכות חזרה, וזאת על מנת ללמד את המערערת לקח ונוכח טוב הלב שהפגינו כלפיה במשך השנים" (סעיף 7 לסיכומים; ההדגשה הוספה - א"ר).

עוד נאמר: "המערערים התלבטו, בינם לבין עצמם, בכדאיות קבלת המתנה המכבידה, שכן שווי הדירה על פי הסכם המכירה היה נמוך יחסית (הסכום הוא 100,000 דולר - א"ר), ולאור העלויות הגבוהות הכרוכות בקבלת המתנה..." - אך בסופו של יום החליטו לקבלה. נטען, כי עסקת המתנה נעשתה כדת וכדין - מתוך הכרה צלולה ורצון חופשי, כפי שנקבע בחוות הדעת הפסיכיאטרית.

ט"ו. המערערים מאריכים לטעון לגבי השתלשלות ההליכים בבית המשפט קמא, ולסיבות להיפרדות דרכה של המנוחה מהם לקראת סוף ההליכים - אך נתמקד בטענות הנוגעות לענייננו. בתמצית נטען, כי עסקת המתנה לא היתה נגועה בעושק. נטען, כי כך עולה מהתיעוד הויזואלי של מעמד החתימה, בו תועדה גם התייחסות המנוחה לטוב ליבם של המערערים, ומחוות הדעת הפסיכיאטרית. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כשייחס משקל שלילי לתיעוד העסקה, שנבע מהחשש שמא לא תאריך המנוחה ימים עד תום ההליך המשפטי ומהנסיבות החריגות (כך גם לשיטת המערערים עצמם) של מתן המתנה. נטען, כי בית המשפט התעלם ממכתב שכתבה המנוחה בכתב ידה למעלה משלושה שבועות בטרם מתן המתנה - בו נתנה ביטוי לרצונה להעניק את הדירה למערערים. ולבסוף, אינדיקציה מובהקת להעדר עושק מוצאים המערערים בכך שהמנוחה הצטרפה אליהם בניהול התביעה נגד המערערת.

ט"ז. עוד נטען, מבחינה משפטית, כי הודעת ביטול בגין עושק צריכה להימסר בתוך זמן סביר (ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, פ"ד לט(2) 737) - וכי תנאי זה לא התקיים, שכן חלפו שלוש וחצי שנים עד שהמנוחה הגישה את תביעתה הנפרדת. נטען עוד, כי תביעה זו הוגשה כנקמה על נכונות המערערים להתפשר עם המערערת. נטען, כי הוכחת יסודות העושק מוטלת על הטוען להם (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533), וכי המנוחה לא עמדה בחובה זו. כן נטען, כי קביעת בית המשפט, לפיה היו המערערים מודעים למצוקת המנוחה וניצלוה לא הוכחה, וכי לא הוכח קשר סיבתי סובייקטיבי בין המצוקה הנטענת להענקת הדירה - שכן המנוחה היתה "נותנת מתנות סדרתית". עוד נטען, כי הקביעה שהמנוחה התכוונה  לתת למערערים את הדירה בתמורה להבטחה לדאוג לרווחתה אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה כי מדובר בעושק, ואם אכן ניתנה הבטחה כאמור (שהמערערים מכחישים) אין מדובר במתנה ללא תמורה. נטען גם לנזק ראייתי - בשל הקשיים לחקור את המנוחה. סופו של דבר, המערערים טוענים כי הבעלות בדירה הועברה לרשותם בעסקת מתנה תקפה, אך הם מודים בזכותה של המערערת לגור בדירה כל ימי חייה.

עמדת המשיב

י"ז. בסיכומיו מבקש המשיב להדגיש את התנהלותם חסרת תום הלב, לשיטתו, של המערערים והמערערת - שניסו לנצל את חולשות המנוחה כדי להשתלט על דירתה. כך לפני פתיחת ההליך המשפטי, וכך בבקשה לאישור "הסכם הפשרה".

י"ח. אשר למערערת נטען, כי המנוחה העניקה לה את הדירה ולא כספים לרכישתה, ושהענקה זו היתה כפופה לאפשרות החזרה המוסכמת. עוד נטען, כי הדירה מעולם לא נועדה למגוריה של המערערת. מדובר, כך הוטעם, בדירה באיזור חרדי מובהק, שהתאימה למגורי המנוחה אך לא לצעירה חילונית כמערערת. על רקע זה נטען, כי המנוחה מעולם לא הסכימה להעניק למערערת זכות מגורים בדירה - וכי תוספת זו במסמכים שערך עו"ד הופרט הוספה ללא ידיעתה ובניגוד לרצונה. נטען, כי צדק בית המשפט קמא בקבעו שמדובר במתנה לאחר מיתה שדינה להיבטל, וכי מדובר בהתחייבות לתת מתנה ממנה חזרה המנוחה כדין. עוד נטען, כי בפני הערכאה הדיונית לא הציגה המערערת ראיות לטענותיה בדבר שינוי מצב לרעה על יסוד ההתחייבות. ולבסוף, נטען כי הנספחים להסכם הרכישה - התחייבות המערערת ויפוי הכוח עליו חתמה - נועדו לאפשר את החזרת הגלגל לאחור, וכך נעשה.

י"ט. אשר למערערים, נטען כי יש לזקוף לחובתם את אי העדת מערער 2 שנטל חלק מרכזי בהתקשרות עם המנוחה. עוד נטען, כי גרסתם, לפיה "עשו למנוחה טובה" בהסכימם לקבל את דירתה אינה הגיונית, ומעידה על ניצול וחוסר תום לב. חיזוק לכך נמצא, כנטען, במאמצים שנעשו "להכשרת העסקה" - תיעודה בוידיאו וקבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית. נטען, כי צדק בית המשפט קמא, בקבעו כי המנוחה הסכימה להעברת הדירה כנגד התחייבות המערערים לדאוג לרווחתה עד אחרית ימיה. עוד נטען, שהמערערים עצמם ייחסו למנוחה אי כושר בכל הנוגע להענקת הדירה למערערת - ואין הם יכולים לטעון איפוא נגד קביעת בית המשפט קמא בדבר אי כושר או ניצול מצוקה במהלך עסקת המתנה עמם. כן נטען, כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי העסקה עם המערערים נגועה בעושק.

כ. במהלך הדיון (ביום 12.2.099) ניסינו להבהיר למערערים ולמערערת, כי היו בתיק מהלכים בעייתיים מבחינה משפטית וכן מוסרית-אנושית, וכך ראה את הדברים בית המשפט קמא. הצענו לצדדים בנסיבות הללו לחזור מהערעורים, אך הם החליטו לעמוד עליהם - ומכאן ההכרעה שלפנינו.

הכרעה

כ"א. לאחר העיון סבורים אנו כי אין מקום להיעתר לערעורים. יתכן שעל נקודות אלה או אחרות בפסק הדין קמא ניתן להעלות השגות משפטיות - ונידרש לכך בהמשך; אך אין ספק, כי ראיה כוללת של התיק אינה מאפשרת תוצאה אחרת.

כ"ב. הכרעה בתיק מחייבת דברי רקע נוספים בדבר אישיותה והתנהלותה של המנוחה - שמאז אותם ימים הלכה לעולמה. מדובר באשה שסבלה מהפרעות נפשיות קשות, כנראה על רקע חיים לא קלים בתקופת השואה ואחר כך ברוסיה הקומוניסטית (שם ישבה לדבריה שנים ארוכות בכלא, כעולה מהקלטת שצולמה במשרדו במשרד עו"ד שריג בשנת 2000), התנהלותה היתה על פניה בעייתית, וגורמי הטיפול עמדו (לאחר שבית המשפט פנה אליהם בשלהי שנת 2002) על כך שאינה יכולה לייצג את ענייניה בבית המשפט:

"מוכרת מספר שנים במרכז לבריאות הנפש, אובחנה כסובלת מהפרעה פסיכוטית-פרנוידלית, החולה סובלת ממחשבות שווא... בבדיקה בביקור בית: דירתה מוזנחת, הופעתה מרושלת, היא לא נקיה מדיפה ריח בלתי נעים, מדברת בשטף... ללא תובנה ביחס להפרעה הפסיכוטית ממנה סובלת שנים רבות... היות והתמצאותה בענייני הכספים וסידורים היומיומיים סבירה אין אינדיקציה מעשית למינוי האפוטרופוס על הרכוש, המינוי עלול לפגוע בה מבחינה רגשית ואף להחריף את מצבה הנפשי" (דו"ח המרכז הקהילתי לבריאות הנפש על שם בריל בתל אביב, מיום 20.2.03; ההדגשה הוספה - א"ר).

בדו"ח מטעם מינהל השירותים החברתיים בתל אביב (מיום 26.2.03) שהוגש לבית המשפט קמא נקבעו דברים דומים:

"מתגוררת עם שותפה בדירה בבעלותה, הדירה מוזנחת ביותר עקב הרגלי היגיינה ירודים (מאכילה בדירתה חתולי רחוב רבים)...

תפקודה הפיזי ירוד, אינה שולטת על הסוגרים, סובלת מקשיי נשימה ובעיות בראיה ובשמיעה. במשך שנים טופלה במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן עקב הפרעה פסיכוטית... היא הביעה התנגדות נמרצת למינוי אפוטרופוס עבורה ולהערכתנו, ואף להערכת הפסיכיאטר... המינוי עלול לפגוע בה מבחינה רגשית ואף להחריף את מצבה הנפשי" (ההדגשה הוספה - א"ר).

אף אם נניח שמצבה של המנוחה בשנת 2000 היה טוב יותר, עדיין מדובר בתיאור שאינו קל. הצופה בקלטות הוידיאו משנת 2000 מתרשם, מחד גיסא, מבקיאות מסוימת בפרטים; ומאידך גיסא, מהפרעות התואמות התנהגותו של אדם פרנואידלי, במיוחד - באותו שלב - כלפי המערערת, אך גם כלפי עו"ד הופרט. וכך תיאר בית המשפט בעצמו את התנהלות המנוחה בפניו לאורך ההליכים (כפי שהוזכר מעלה):

"אני קוטעת את רצף פירוט העובדות, כדי להבהיר את הקשיים שפגעו ביכולתי לקיים את הדיון במשפט בצורה מסודרת. המנוחה התגלתה כאישה קשת רוח ומזג. בשל התפרצויות היסטריות היא הפריעה לנהל את המשפט, היא צעקה על עדים, על עורכי דין וגם נגדי היו לה טענות אותן הביעה בקולניות. נכשלו כל מאמצי להרגיע אותה. מצד שני נמנעתי מנקיטת הליכי בזיון בית המשפט בהתחשב בגילה ובמצבה" (עמ' 3).

בפני בית המשפט היתה סיטואציה מורכבת. מחד גיסא, התנהגות המנוחה בבית המשפט היתה בעייתית, לשון המעטה, והשליכה על ראיית הדרך בה נוהלו כל ענייניה. מאידך גיסא, לא ניתן לבית המשפט, מפי משרד הרווחה, חומר דיו למינוי אפוטרופוס. בסופו של יום, היה על בית המשפט לנקוט בקו שלפיו, נוכח כל המוזרויות שנתגלו, "השורה התחתונה" היא פסלות עיסקות המתנה בהן מדובר.

כ"ג. לא למותר להזכיר, שגם המערערים וגם המערערת טענו בעצמם, שמצבה הנפשי הקשה של המנוחה מנע ממנה להבין את המשמעות המשפטית של מעשיה - אלא שלשיטת כל אחד מהם ההפרעות הופיעו בזמן שהחליטה על התחייבות לרעתו, ונעלמו בזמן עריכת התחייבות לטובתו. כך טענו המערערים ביחס לעסקה לטובת המערערת: "החוזה מיום 4.6.00 ... הוא חוזה שנעשה בכחש ומרמה זדוניים תוך ניצול חולשותיה הגופניות והמנטליות" (סעיף 3.1 להמרצת הפתיחה), וכך טענה המערערת לגבי חזרת המנוחה מהמתנה שנתנה לה:

"עד לפני זמן מה היה מצבה הנפשי של הנתבעת 1 (המנוחה - א"ר) תקין, כאשר בזמן האחרון הוא התערער עד מאוד (סעיף 4)... ובשל חששה הכבד של התובעת (המערערת - א"ר) מפעולותיה המעורערות של הנתבעת 1 (כוונתה לחזור מהענקת הדירה בהתאם לכתב ההתחייבות - א"ר)... הודיעה התובעת לנתבעת 1 על חזרתה בה ממתן האופציה להעברת הדירה על שמה ועל ביטול יפוי הכוח הכללי שנתנה לה" (סעיף 28 לכתב התביעה בת"א 3019/00) [פורסם בנבו].

אין צורך להרחיב כיצד דברים אלה - שניתן לראות בהם מעין "הודאת בעל דין" - משליכים על האופן בו יש להתייחס לשתי העסקאות נשוא התיק שבהן היתה המנוחה מעורבת.

כ"ד. נסכם הקדמה זו לדיוננו. המנוחה לא הוכרזה פסולת דין - ולא אוכל לומר כיום אם ראוי היה לנקוט בדרך זו - ולפיכך פעולותיה אינן נטולות תוקף באופן קטגורי לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. ברם "חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים" - או של כל חוק אחר, לרבות חוק המתנה וחוק השליחות - "לכן, ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות הבטלות הקבועות בחוק זה על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו טרם שהוכרז כפסול דין" (רע"א 3323/98 זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 577, 587; ראו גם י' אנגלרד ומ' בס, "פעולותיו המשפטיות של לקוי  דעת בטרם יוכרז כפסול דין", משפטים ט' (תשל"ט) 335; בע"מ 946/08 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם) [פורסם בנבו]). לא ניתן, כך סבר בית המשפט המחוזי, וכך סבור גם אני, לנתק בין מצבה הנפשי של המנוחה לתוצאות העסקאות שביצעה. על רקע דברים אלה, נבחן את שתי העסקאות שהמנוחה נטלה בהן חלק.

רכישת הדירה עבור המערערת

כ"ה. בעניין זה נקבע, כי לאור התחייבות המערערת שלא לעשות עסקאות בדירה וזכות המנוחה לחזור בה מהענקת הזכויות בדירה "בכל אריכות ימיה ושנותיה" - מדובר למעשה במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", שלא נעשתה בצוואה ולפיכך אינה תקפה. דומה כי יש לקביעה זו על מה לסמוך. בעניין פילובסקי (ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521) רכשה סבתה דירה עבור בנה ונכדיה. הדירה נרשמה על שמם, אך נותרה בידה הזכות לגור בדירה עד יום מותה, והרוכשים התחייבו לאפשר לה למכור את הדירה ולחתום על כל מסמך שידרש לצורך זה. בית משפט זה קבע, כי חרף הרישום מדובר במתנה שהקנייתה לאחר מיתה - ודינה בטלות:

"אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער, עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן בעלות הוגדרה בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 סעיף 2 כ'זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה...'. על פי המסמך הנוסף, נותרה זכות זו בידיה של המנוחה והוענקה לכן למערערים רק עם מותה" (עמ' 526 השופט ד' לוין; ההדגשה הוספה - א"ר).

(ראו גם פסק דינה של השופטת ברון בת"א (תל-אביב-יפו) 704/93 ליפבסקי נ' דן (לא פורסם) [פורסם בנבו]; וכן תמ"ש (תל-אביב) 17560/97 כובשי נ' שרעבי (לא פורסם) [פורסם בנבו], פסקה 20; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 68950/97 כוזהינוף נ' כוזהינוף (לא פורסם) [פורסם בנבו], פסקה 13; ת"א (ירושלים) 1568/96 עזבון המנוח בן יאיר נ' נ' אברג'ל (לא פורסם) פסקה 4). כיון שבמקרה שלפנינו אין טענה שניתן לראות בהסכמים משום צוואה - דין המתנה להיבטל.

כ"ו. ברם, אפילו לא נלך בדרך זו, שאינה חפה מספקות (ראו ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (תשנ"ב) 103 סוף הערה 58; למגמה המצמצמת בפירוש סעיף 8(2) ראו ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון נ' בן בסט (לא פורסם) פסקה 5), ונאמר כי אין מדובר במתנה לאחר מיתה - עדיין התחייבה המערערת לאפשר למנוחה לחזור בה מהענקת הדירה, ואין ספק שהמנוחה ניצלה אפשרות זו. אכן, המערערת החריגה מההתחייבות - במסמך ההתחייבות גופו וביפוי הכח שנחתם - את זכות המגורים בדירה, אך דומני שלא הוכח כי שיור זה שהועלה על הכתב - לטענת המנוחה נעשה זאת שלא בנוכחותה ובלא ידיעתה (סעיף 23 לכתב התביעה בת"א 1335/04) - משקף נאמנה את המתנה שניתנה.

כ"ז. עו"ד הופרט - דומה שהוא היחיד שיצא מגדרו כדי להגן על זכויות המנוחה - העיד, כי בפגישה הראשונה בינו לבין המנוחה (בה לא נכחה המערערת), עמדה המנוחה על כך שהמערערת לא תוכל לבצע דיספוזיציה בדירה (כך בהתבסס על ייעוץ משפטי קודם שקיבלה), והוא מיוזמתו הציע לתמוך את ההתחייבות ביפוי כוח (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.05). במקום אחר הבהיר עו"ד הופרט: "יצרתי משהו כדי שהמערערת תדע, והגברת המנוחה תדע, שבאיזה מקום היא יכולה להחזיר את הגלגל" (עמ' 55). השבת הגלגל לאחור אינה עולה בקנה אחד עם הענקת זכות מגורים בדירה לאריכות חיי המערערת. יצוין כי עו"ד הופרט התרשם שהמנוחה מבינה את הנושא (עמ' 28-27). אינדיקציה לכוונה המקורית של המנוחה בכל הנוגע לזכויותיה בדירה מצויה - גם לשיטת המערערת (ראו סעיף 54 לתצהיר התשובה שהגישה בתיק ה"פ 705/01) - בטיוטת ההתחייבות עמה הגיעה המנוחה למשרדו של עו"ד הופרט (נספח י"א לכתב התביעה באותו תיק):

"אני מתחייבת בזאת שלא לבצע כל עסקה בקשר לדירה זו אשר תפגע בזכויות הנהנה הנ"ל (המנוחה - א"ר) להתגורר בדירה הנ"ל, או למכירתה, אם תחפוץ בכך" (ההדגשה הוספה - א"ר).

כ"ח. נוסח זה, ובפרט ההתחייבות לאפשר את מכירת הדירה, אינו עולה בקנה אחד עם הטענה שהמנוחה התכוונה לתת למערערת זכות מגורים בלתי הדירה לכל ימי חייה. ועוד, נוסח זה כלל אינו כולל את התוספת המעניקה למערערת זכות מגורים כאמור. אכן, עמידה על כוונתה של נותנת המתנה - היא המנוחה - במקרה זה אינו פשוט, גרסאותיה אינן ברורות והתנהלותה לא היתה עקבית - אך ברי כי לאור מצבה הנפשי שתואר מעלה, ספקות אלה פועלים לחובת המערערת, שבחרה להיכנס לדקויות משפטיות עם אדם במצבה של המנוחה. מבלי להאריך, נזכיר כי בשלב מסוים חשדה המנוחה - מה שכמובן אינו מעיד על דעה צלולה לחלוטין - כי המערערת מעוניינת לרצחה (ראו עדות המערערת מיום 29.9.05 עמ' 105, 199, ועוד לפני כן הקלטת משנת 2000 ממשרדו של עו"ד שריג בה ההתבטאויות כלפי המערערת הן בוטות. גם עיון בדברי המערערת בהליך השיפוטי מלמד על קושי גדול להבין את דבריה ולהתייחס אליהם באופן "רגיל"). ולבסוף, ניתוח הרקע לעריכת ההתחייבות ויפוי הכוח, יחד עם טיבם של אלה ושל העסקה כולה, אינם מאפשרים לקבל את הטענה כי מסמכים אלה נערכו "לצרכים פסיכולוגיים" ללא תוקף משפטי.

כ"ט. יסוד נוסף בהכרעת בית המשפט קמא היה אפשרות החזרה מן המתנה. המנוחה העניקה למערערת במתנה את הבעלות בדירה בכפוף להגבלות הנזכרות. ברם, "כבר נפסק כי פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין" (ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן, פ"ד נג(1) 817, 820 - המשנה לנשיא ש' לוין; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 323; ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106). ממילא, כפופה המתנה - שלא נרשמה בטרם הודיעה המנוחה על חזרתה ממנה - לזכות החזרה שבדין (להבדיל מזכות החזרה המוסכמת, שאינה חלה כנטען על זכות המגורים). סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1958 מורה:

"5. התחייבות לתת מתנה

(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

המערערת טוענת שהסתמכה על ההתחייבות והשקיעה כספים בשיפוץ הדירה. טענה עובדתית זו נדחתה בבית המשפט קמא (עמ' 8) - ואין מקום להתערב בקביעתו (לא למותר לציין כי המשיב בסיכומיו טוען שבידו להוכיח ששיפוץ הדירה מומן על ידי המנוחה). קביעה זו מייתרת את הצורך לדון בתחולת סעיף 5(ג) - שאולי ניתן היה לעשות בו שימוש נוכח נסיון המערערת להתחמק מהתחייבותה באמצעות ביטול יפוי הכוח ורישום הדירה על שמה לאחר שנודעה לה כוונת המנוחה. אשר לטענה, כי מדובר בהענקת כספים, ולפיכך במתנה מושלמת - אין לטענה זו זכר בפסק הדין קמא. המשיב בסיכומיו טען שהטענה הועלתה לראשונה בערעור, והמערערת בתשובתה אינה טוענת אחרת. ספק  גם, אם הטענה עולה בקנה אחד עם עדות המערערת (עמ' 95-94 לפרוטוקול הדיון מיום 29.9.05).

ל. סוף דבר, אין מקום להיעתר לערעור המערערת ובדין קבע בית המשפט קמא שאין למערערת זכויות בעלות או מגורים בדירה.

זכויות המערערים בדירה

ל"א. בעניין זה קבע בית המשפט קמא:

"הוכח כי המנוחה העניקה את הדירה למערערים בהיותה במצוקה. המערערים היו מודעים למצוקתה. הם פעלו בחוסר תום לב ובמהירות לניצול מצוקתה, כדי להשלים את קבלת הדירה בתנאים גרועים ביותר מבחינתה של המנוחה, שכן המנוחה העניקה למערערים ללא תמורה נכס שבו השקיעה את עיקר חסכונותיה - שצברה במשך שנים רבות".

המערערים מעלים טענות שונות כלפי קביעה זו, וגרסתם היא שהמנוחה ביקשה לתת להם את הדירה ללא כל תמורה, והם ניאותו בסופו של יום לקבלה. קשה להלום גרסה זו, אלא אם כן נאמר שהיא תולדה ישירה של מצבה הנפשי של המנוחה (קרי מצוקתה) - ואם כן יתכן שיש לקבוע כי לא התקיימה הדרישה לגמירות דעת (ראו עניין זקן, עמ' 587). גם אם סייעו המערערים למנוחה במזון, אין הדבר עומד ביחס למתנה הנטענת, ולא כל שכן שתמוהה ההתנהלות הלהוטה של המערערים באשר לתיעוד המתנה. ועוד, מתוך התיאור המובא מעלה (פסקה כ"ב) עולה, שמצוקתה של המנוחה היתה ניכרת לכל בר דעת. בית המשפט קמא אף קבע, כממצא שבעובדה, את נסיבות המפגש בין המערערים והמנוחה:

"כאשר המנוחה עזבה את משרדו של עו"ד הופרט כמתואר לעיל, היא סובבה נסערת ומתייפחת ברחובות בני-ברק. עוברים ושבים שניסו להרגיעה, הכניסו אותה לחנותם של המערערים. העדה שושנה בן-חמו תארה את מצבה של המנוחה כדלהלן: 'החלה להכנס להיסטריה וצעקה - 'שלושים וחמש שנים אני עובדת בספונג'ה ועכשיו אומרים לי שהבית לא שלי'' גם על פי העדויות מטעם המערערים ברור שהמנוחה ביטאה מצוקה קשה והמערערים היו ערים למצוקתה. לפי העדות - 'פנתה אלינו כשהיא בוכה ונסערת'. הנני קובעת כי המערערים ידעו שהמנוחה נסערת משום הפחד שהיא איבדה את דירתה" (עמ' 4; ההדגשה הוספה - א"ר).

מי שמקבל בנסיבות אלה דירה במתנה - קשה שלא לייחס לו אותה משמעות לא חיובית "של התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת" שיש במשפט ובמציאות למונח עושק (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 345). אכן בקלטת הוידיאו אמרה המנוחה יותר מפעם אחת שהיא רוצה ליתן את הדירה "במאה אחוז" למערערים - כאנטיתזה לרצונה שלא לתיתה למערערת, ובין השאר כיון שהם "דתיים" - אך הצופה בקלטת לאורכה ברי לו, כי המדובר ברצונותיה של אשה מסובכת מבחינה נפשית. ואכן, לימים גבה הר גבוה בין המנוחה למערערים, לאחר שהיו מיוצגים יחדיו בראשונה.

ל"ב. אפילו הנחנו, כי חרף מצבה הנפשי הלך רוחה של המנוחה איפשר "גמירות דעת", עדיין: "עילת הביטול בשל עושק, המצויה בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), מניחה, כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות; אולם החוק מוצא לנכון להתערב, בכל זאת, מטעמים של מוסר וצדק חברתי" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541):

"במצבים שבהם מטפל ועליהם חל סעיף 18 נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון, ובכל זאת דבק בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי מתן אפשרות לביטולה החד צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון המנחה את הוראת העושק הוא רעיון של מוסר וצדק חברתי" (שלו, 341).

המערערים טוענים, כי אין ליחס משקל שאינו חיובי לתיעוד העסקה בוידאו או לעריכת הבדיקה הפסיכיאטרית - אך העובדה שהם חשו שיש מקום לבדיקה כאמור, ועשו זאת אחרי חתימת העסקה, אומרת דרשני. מה משמעותה של התנהלות, שראשיתה עסקת מתנה לטובת המערערים שרק לאחריה באה הידרשות לשאלת מצבו הנפשי של הצד שכנגד? אכן, הוצג מכתב שתוארך שבועות בטרם לעסקת המתנה המעיד על רצון המנוחה. ברם, בית המשפט קמא לא קבע כי מעמד החתימה עצמו נערך בנסיבות של עושק, אלא כי ההתקשרות עם המנוחה כולה - מכניסתה לחנות המערערים, דרך חתימת המסמכים הנדרשים וכלה בהגשת התביעה המשותפת - נעשו תוך ניצול חולשותיה. מסיבה זו גם אין ממש בטענה, כי הודעת הביטול לא נמסרה תוך זמן סביר. כאמור מעלה, לגבי מצבה הנפשי של המנוחה בזמן ניהול המשפט בידינו תיאור מקצועי מפורט המדבר בעדו.

ל"ג. אבל יתכן שבהסברים משפטיים אלה אין כל צורך. די לתת דעתנו לגרסת המערערים עצמם: הם הרי מודעים ל"חולשותיה הגופניות והמנטליות" של המנוחה (כניסוחם הם); הם עצמם היו מודעים להיותה קבצנית ("תמיד הייתה מגיעה בבכי, בצורה עלובה מאוד, בצורה של חסרת אונים" - עדות מערער 1 מיום 5.2.06 עמ' 219); הם מכחישים שהבטיחו לה תמורה לדירה - ואף על פי כן מציגים הם גירסה לפיה בצלילות הדעת החליטה המנוחה לתת להם בחייה את דירתה ללא כל סיבה של ממש. אין גם מקום להתייחס לטענת המערערים לגבי נזק ראייתי שנגרם מהקושי לחקור את המנוחה בחקירה נגדית. אפילו היה מקום להכיר בתיזה כאמור בנסיבות אחרות, המתקשר בעסקת מתנה עם אישה שמצבה הוא כמתואר אף על ידיו, אינו יכול להלין על כך שהתנהלותה על דוכן העדים אינה כשל כל אדם. לא אומר שלא ייתכנו נסיבות אנושיות שבהן תביא הכרת הטוב למתנה לגורם פלוני שהיטיב עם הנותן. ואולם, ככל שהמדובר באדם שהתנהגותו מעוררת שאלות, ושרקעו ה"יומיומי" - אף אם החלק הנפשי הרפואי לא היה ידוע למערערים - הוא כפי שהיה רקעה של המנוחה, מתבקשת "חשדנות טבועה" בכשרות ההליך, וכלל הנסיבות מצדיקות חשדנות זו והתוצאה המוסקת. סופו של דבר, סבורני כי גם בענין זה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

סוף דבר

ל"ד. אין בידינו איפוא להיעתר לערעורים. המערערים ישאו בשכר טרחת בא כוחו של העיזבון בסך 20,000 ₪ (10,000 ₪ המערערים; 10,000 ₪ המערערת).

         ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

         ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

         ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ז' באדר תשס"ט (3.3.09).

_____________________


להדפיס